התמונות זזות לאט כאילו פרק בטלנובלה דרום-אמריקאית, ללא הדינאמיות של העיבודים הקולנועיים המוצלחים יותר של שייקספיר, כמו של פרנקו דזיפירלי. המחזה אינו מהטובים של שייקספיר, הדמויות שטוחות, משוחקות על ידי שחקנים טובים, שאינם מצליחים להפוך את הטלנובלה לסרט טוב.
מלבד אחד: אל פאצ'ינו המופלא, המוכר לנו מדמויות מסך אמינות להדהים, משאיר כאן אחריו נעליים גדולות מאד.
מבחינתי, המחזה והסרט, מתחילים להיות אנטישמיים, כאשר מסתבר, ששיילוק באמת התכוון לחתוך בשר מגוף אנטוניו. ברגע האחרון מציבים בפניו תנאים, שגורמים לו לסגת ולבקש לקבל את הכסף.
שייקספיר ניזון מהאמונות הטפלות של זמנו, אבל אנחנו יכולים לקבוע, ששיילוק החי היה עושה אחרת. הוא היה מסכים לכל התנאים וניגש קרוב לאנטוניו עם סכין שלופה רק כדי לראות את האימה בעיניו של אויבו, ומשליך את הסכין לרגלי הנוצרים: "אתם האמנתם, שאני ארטש את גופו, כי זה מה שאתם הייתם עושים ללא היסוס לו אני הייתי יושב קשור לכיסא! אנטוניו, לך הביתה וזכור איך התחננת לחייך ואת הפחד בעיניך, כשישבת מול סכינו של היהודי!"
זה לא קרה בסרט. הבמאי נצמד לטקסט של המחזה כלשונו. אבל דבר מדהים אחר קרה כאן – המשחק של אל פאצ'ינו השתנה. אמן ההזדהות עם הדמות, הוא חש בזיוף של התפקיד ומשחקו באותו רגע נהיה צפוי ולא אמין – ככה לימד אל פאצ'ינו עוד פרק באמנות המשחק!
הקולנוע עוד מחכה לבמאי, שיאזור אומץ לשנות את המחזה המקורי ולגאול את שיילוק. זה יהיה סרט מיוחד: לחבר לשיילוק את סיפור חייו, התעשרותו, נישואיו, העוינות עם אנטוניו ולהפוך את הסצנה של המשפט, שבסופה יוצא להורג על ידי הנוצרים המפוחדים.
רומן פולנסקי, מרטין סקורסזה, אמיר קוסטוריצה – אתם בהאזנה?
בועז מושקוביץ (46) | 24/01/2005 13:08:08